ציוני נ' מעצבי תרבות בע"מ ואח'

פסק דין

הצדדים לתביעה וטענות התובעת

התובעת, גב' איילת ציוני הינה המנהלת והמפיקה של להקת "גאיה". הנתבעת 1, חברת מעצבי תרבות בע"מ (להלן:"החברה") הינה חברה פרטית העוסקת בהפקה ושיווק של מופעי תרבות ופסטיבלי זמר. כנגד החברה ניתן פסק דין בתיק זה משלא הגישה כתב הגנה. הנתבעת 2, גב' עופרה שאבי (להלן:"הנתבעת") הינה בעלת המניות היחידה והמנהלת הרשומה של החברה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה. הנתבעת היתה באותם זמנים בת זוגו של מר נחום לנגסם שלו ניסיון רב בהפקת אירועי תרבות ומוזיקה (להלן:"נחום"), ולהם ילד משותף. כנגד נחום ניתן צו כינוס נכסים ביום 24/11/05 והוא הוכרז פושט רגל במסגרת תיק פש"ר 2286/04 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הליכי פשיטת הרגל מתנהלים עד עצם היום הזה.

החברה שיווקה את המופע של להקת גאיה בין גופי ציבור שונים תמורת עמלה מוסכמת בשיעור של 15% בתוספת מע"מ. בין החודשים מרץ לאוקטובר 2009 שיווקה החברה שלוש הופעות של להקת גאיה (מופע בחדרה; מופע בים המלח; מופע במבצר שוני). התמורה הכוללת עבור שלוש ההופעות הללו עמדה על סך של 73,600 ₪. שיק על סך 48,600 שנמסר לתובעת על ידי החברה להבטחת התמורה עבור שני המופעים הראשונים חולל בשל אי כיסוי מספיק (נספח ב' לכתב התביעה). בין התובעת לבין נחום היתה התכתבות בנוגע לשיק ולפירעון החובות (נספחים ג', ה'-ח' לתצהיר התובעת), אולם משלא נפרע החוב הוגשה התביעה שבפניי המכוונת הן כנגד החברה והן כנגד הנתבעת, מכוח עילות הרמת מסך ואחריות אישית של מנהל בתאגיד.

בתיק זה כאמור אין מחלוקת בדבר קיומו של החוב וגובהו; כאמור, ניתן פסק דין כנגד החברה בהעדר הגנה. השאלה היחידה הדורשת הכרעה היא שאלת היריבות בין התובעת לנתבעת. טענות התובעת במישור זה הן כי יש לייחס את חוב החברה לנתבעת בשל היותה בעלת מניות: הנתבעת שיתפה פעולה עם נחום על מנת להערים על רשם החברות והציבור, והסכימה להירשם ברישום כוזב כבעלת המניות וכמנהלת בחברה במטרה לאפשר לנחום לנהל את עסקיו כרגיל. עצם הסכמתה לשמש כאשת קש המכסה על פעילותו של בן זוגה מהווה עילה להרמת המסך וייחוס החוב של החברה לנתבעת. עוד טוענת הנתבעת שיש בכך בכדי להונות אדם ומשום פגיעה בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה כאמור בסעיף 6(א) לחוק החברות . התובעת טוענת כי הנתבעת ניצלה לרעה ובמודע את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, בכדי לאפשר לנחום, שעל דלתותיו התדפקו הנושים, להמשיך ולנהל עסקיו כרגיל. הרישום הכוזב נעשה בכדי לעקוף את המגבלה בדין האוסרת על פושט רגל לייסד ולנהל חברה.

בנוסף טוענת התובעת כי יש לייחס את חוב החברה לנתבעת גם מתוקף תפקידה כמנהלת החברה. טוענת התובעת שהנתבעת הפקירה במודע את ניהול החברה, ואפשרה לנחום לעשות בחברה ובכספי החברה ככל העולה על רוחו.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי בשנת 2006 סיפר לה נחום שהוא מעוניין להתחיל לעבוד כעצמאי אולם עקב חוב של כמה עשרות אלפי שקלים, שעתיד היה להסתדר (כך אמר לה ) הוא אינו יכול לפתוח חברה. בהמשך ביקש ממנה שתחתום על מסמכי פתיחת החברה ולא הייתה לה כלל ידיעה, כי כוונתו היא להסתתר מנושיו או כי הוא משתמש בשמה בפני רשם החברות היות והוא פושט רגל (סעיפים 4-7 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת מציינת כי מרגע חתימתה על המסמכים הקפידה לפעול בזהירות ופעלה כמנהלת ובעלת מניות סבירה: הקפידה כי חשבון החברה יהיה חשבון ללא מסגרת אשראי ויהיה בעל תזרים חיובי; לא הציגה בפני התובעת או כל אדם אחר מצגי שווא כלשהם ביחס לחברה ו/או בנוגע ליכולת הפירעון שלה; חתמה על שקים רק לאחר שוידאה כי חשבון החברה מאפשר כיסוי; מעולם לא חתמה על מסמכים המחייבים את החברה מבלי לדעת על מה היא חותמת.

הנתבעת מדגישה כי לא ידעה שנחום הינו פושט רגל: הנתבעת טוענת שכל מה שנאמר לה על ידי נחום היה כי קיים חוב בבנק הפועלים בגין ערבות שחתם לאשתו לשעבר. בעת פתיחת חשבון הבנק של הנתבעת ביקש נחום להוסיף את בנו מנישואיו הקודמים כמורשה חתימה, היא סברה לתומה כי הדבר יהווה אמצעי נוסף לשליטה בחשבון הבנק אלא שבדיעבד נסתבר לה כי נחום פעל מאחורי גבה והחתים את בנו על המחאות מבלי ליידע אותה. עוד טוענת, כי מאחר וחשבון הבנק של החברה לא יכול היה להימצא ביתרת חובה לא יכולה הייתה לדעת כי נחום מושך כספים מן החשבון ללא היכר ו/או המחאות שאין להן כיסוי. רוצה לומר, הנתבעת, כבעלת מניות וכמנהלת, עשתה כל שביכולתה על מנת לנהוג כבעלת מניות סבירה בנסיבות העניין, אולם היא רומתה על ידי נחום, תוך שהוא הציג בפניה מצגים שונים לפיהם החברה במצב מצוין. לאחר שגילתה את מעשיו של נחום, החלה הנתבעת לחקור ולדרוש במסמכי החברה ואז הסתבר לה היקף התרמית של נחום ועזות המצח בה התנהל. הנתבעת טענה כי אין כל מקום להשית את החיוב עליה באופן אישי, לא מכוח דיני הרמת מסך ולא מכוח אחריות אישית של מנהל.

העדויות והסיכומים

ביום 13/1/11 העידו בפניי התובעת, הנתבעת ונחום, שזומן לבקשת הנתבעת. בתום הדיון הצגתי בפניי הצדדים פסק דין שניתן על ידי מותב זה ביום 6/1/11 במסגרת ת"א 151111/09 חיים רון ואח' נ' ריאלטי ייזום פרוייקטים בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, להלן: "פס"ד ריאלטי"). גם במקרה הנ"ל נתבעה האישה, אשר שימשה כמנהלת ובעלת מניות יחידה בחברה והתבקש חיובה האישי מכוח דיני הרמת מסך ואחריות אישית. שני הצדדים התייחסו לפס"ד ריאלטי בסיכומיהם, כאשר התובעת מבקשת לאמץ את קביעותיו ואילו הנתבעת מבקשת לבצע אבחנה: לטענת הנתבעת, בניגוד לממצאים שבפסק דין ריאלטי, אזי במקרה הנדון הנתבעת לא התרשלה בתפקידה כמנהלת, בדקה את חשבון הבנק של החברה ווידאה שאינו בחריגות; הנתבעת מעולם לא חתמה על צ'קים "בלאנקו"; לא היתה לה כל כוונה לרמות ולהנות. הנתבעת מציינת כי החברה הייתה פעילה במשך שנתיים ויותר, במהלכן פרעה את התשלומים לספקים. הנתבעת טענה כי לא שימשה "פרונט" עבור נחום, והא ראיה התכתובת שצורפה על ידי התובעת לתצהירה, ממנה עולה שנחום מציב את עצמו ב"פרונט". הנתבעת טוענת כי לנחום לא היתה כל כוונה להסתתר והוא זה שהתחייב כלפי התובעת בתשלום החוב. הנתבעת טוענת כי יש להפנות את הדרישות לחברה ולנחום בלבד.

הכרעה

סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט 1999 קובע כדלקמן: "6(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של חברה ;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

הנתבעת פירטה בעדותה את הנסיבות לרישומה כבעלת מניות ומנהלת חברה: "הוא סיפר שיש לו חוב לבנק הפועלים והוא לא יכול לפתוח חשבון בנק וביקש ממני שארשום את עצמי כבעלת החברה. בדיעבד אם הייתי יודעת שהוא בכינוס נכסים לא הייתי עושה זאת. ...החוב לבנק מנע ממנו לפתוח חברה ולכן הוא ביקש שאני אפתח". (עמ' 22 שו' 1 לפרוטוקול). נחום עצמו העיד על נסיבות פתיחת החברה: "מעמדי היה שהייתי בכינוס נכסים" (עמ' 16 שו' 13); "עופרה ידעה אז שיש לי חובות, אז כבר הייתי בכינוס, היא לא ידעה על כך רק שיש לי חובות. רוב החוב היה לבנק הפועלים שם הייתי ערב לגרושתי" (עמ' 16 שו' 25-26); " היא ידעה שהיא פותחת את החברה כדי לאפשר לי לעסוק במה שאני יודע הכי טוב" (עמ' 21 שו' 14). נחום נשאל ע"י בימ"ש מדוע לא הוקמה החברה על שמו והשיב: "כי היו לי חובות ולא רציתי כספים שיגיעו לחברה ילכו לכיסוי החובות. רוב הכספים הגיעו לנותני שירותים ולא אליי, אם היו מעקלים את הכספים לא הייתי יכול לשלם לנותני השירותים" (עמ' 17 שו' 22-24). או אז נשאל נחום: "אז גייסת את עופרה כדי שתעזור לך בעניין זה?" והתשובה: "ביקשתי ממנה שתקים את החברה... היא היתה מעורבת ברמת הדיווח, מה קורה, איזה מופעים מתקיימים ומה קורה בבנק. היא גם חתמה על שיקים כי לי לא היתה נגישות לבנק" (עמ' 17 שו' 28-29). לבסוף נשאל נחום ע"י בימ"ש: "בלי עופרה מעצבי תרבות לא היתה?" ונחום השיב בפשטות: "לא" (עמ' 18 שו' 1).

כמו במקרה ריאלטי, סבורני שדי בהודאות הללו של הנתבעת ושל נחום כדי להצדיק הרמת מסך במקרה הנדון- מהוראות אלו עולה מפורשות שהנתבעת הייתה שותפה פעילה, במודע ובדעה צלולה, של שימוש לרעה במסך ההתאגדות. הנתבעת ידעה שללא יצירת מסך ההתאגדות של החברה נחום אינו יכול להקים חברה עצמאית על שמו ו/או לעבוד כעצמאי ואינו יכול ל"הרחיק" את הכספים המגיעים לו מפעילותו מהנושים הקיימים. הנתבעת ידעה שלנחום אסור לנהל חשבונות בבנק; הנתבעת ידעה כי לנחום יש חובות לא מבוטלים, ראו עדות נחום בעמ' 21 שו' 9 ("היא ידעה שזה הרבה כסף"). הנתבעת הודתה: "ידעתי שיש הליך משפטי שלא ירדתי לעומקו. ידעתי שזה מטופל" (עמ' 22 שו' 17). נחום הודה שללא הנתבעת החברה לא היתה באה לעולם. הנתבעת שתפה פעולה עם נחום במטרה להערים על רשם החברות ו/או על נושים קיימים ו/או פוטנציאליים, שמא דיווח אמת לא יאפשר את הקמת החברה, ולכן, לדידי, יסוד החברה בחטא נולד. סבורני כי הקמת חברה בנסיבות כאלו מאפשרת הרמת מסך אם משום שיש בכך הונאה אם משום שיש בכך פגיעה בתכלית החברה. חברה לא נועדה לאפשר לחייבים, לא כל שכן פושטי רגל, להבריח הכנסות מנושים קיימים.

סבורני כי כל מסקנה אחרת תכשיר את אותם רישומים פיקטיביים, רישומים אשר נועדו למעשה לאפשר לגורמים פסולים על פי דין להמשיך ולנהל עסקים- כידוע, על פי סעיף 42א (ג) לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] התש"מ – 1980 אסור לפושט רגל להקים חברה. רישום החברה על שם בן הזוג או כל גורם אחר נועד למעשה להתגבר על מכשול זה (או למצער להערים קשיים שהרי גם אחזקה עקיפה אסורה). היה עליה לדעת שבית משפט ייתן לכך יד? לטעמי, יש להעביר מסר מפורש וברור- אין "רישום על הנייר" בלבד; חוק החברות אינו מבחין בין מנהל ו/או בעל מניות "פיקטיבי" לבעל מניות ומנהל אמיתי; מי שרשום ברשם החברות ככזה, מוטלות עליו כל החובות והזכויות על פי דין ; הרישום הינו פומבי והציבור מסתמך עליו, לא ניתן להקל ראש ברישום כזה. אמנם, מוכנה אני להניח לטובת הנתבעת כי לא ידעה שנחום הינו פושט רגל (עדות נחום בעמ' 16 שו' 15; עדות נחום בעמ' 21 שו' 19; עדות הנתבעת בעמ' 22 שו' 1-3) . עם זאת, הנתבעת ידעה על החובות; על קיומו של הליך משפטי; על חוסר היכולת של נחום לפתוח חשבון בנק. כל אלה די בהם כדי להקים את אותו חשד סביר הנזכר בסעיף 6 לחוק החברות ("גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד"), ולדידי אין מדובר ברשלנות בלבד, אלא לכל הפחות בעצימת עיינים.

לא זו אף זו. הנתבעת הודתה שלמרות שנרשמה כמנהלת החברה, אזי הניהול היה בידיו של נחום: " ויודגש, אנוכי לא הייתי בעלת תפקיד בחברה, לא עבדתי בחברה ובשום שלב לא התערבתי בניהול השוטף של נחום את החברה" (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת). גם בעדותה הודתה הנתבעת : "נחום ניהל אותה" (עמ' 24 שו' 5-6). כשנשאלה הנתבעת מדוע נחום לא נרשם כמנהל, השיבה: "לא יודעת. הלכנו לחבר שהוא עו"ד, הצגנו לו את כל התמונה" (עמ' 24 שו' 11). מכאן שהנתבעת הודתה שהיתה שותפה לרישום כוזב במסמכי תאגיד; רישומה כמנהלת לא שיקף את המציאות; מעורבתה של הנתבעת היתה מצומצמת ביותר, לדבריה היא (סעיף 11 לתצהירה), והיא הסתפקה בבדיקת חשבון הבנק: "לא הייתי מעורבת בלסגור חוזים עם אמנים וגם לא ידעתי מה התוכן. סמכתי על נחום שהיה מפיק גדול. כמנהלת בדקתי את החשבון בבנק ומה קורה. תמיד הכל היה מאוזן ולא היו הלוואות, זה עבד על תזרים מזומנים" (עמ' 22 שו' 21-23).

אמנם, בשונה ממקרה ריאלטי, לא חתמה הנתבעת על שיקים פתוחים וגילתה מעורבות כלשהי בחברה (בדיקת חשבון הבנק). לכן, איני יכולה לקבוע כי התרשלה בתפקידה כמנהלת ואין מקום לחייבה מכוח חתימתה על מסמכים כלשהם. בנוסף, שוכנעתי כי היא לא יצרה מצגים כלפי התובעת, ואלו ניתנו על ידי נחום בלבד (התובעת בעמ' 10 שו' 20). אמנם, נחום לא ניסה להסתתר ביחסים מול התובעת, ומהתכתובת שהוצגה עולה כי הוא אישית לקח על עצמו את האחריות לתשלום, אולם מה תואיל התחייבות זו? הלוא מדובר בפושט רגל שאינו יכול לקבל על עצמו כל התחייבות! הלוא אם מראש היה מבצע את ההתקשרות בשם עצמו ו/או מקים חברה כבעל מניות, אזי הנאמן היה שם את ידיו על הכנסותיו ובכך היתה נמנעת הפעילות האמורה! ההסתרות היא בהקמת אותו קיר חוצץ והצבתה של הנתבעת ב"פרונט", כפי שטענה הנתבעת עצמה: "כבר באותה שלב נחום ידע שהוא משתמש בי כבובת קש וכמגן לשעת צרה ואילו אני לא ידעתי זאת" (סעיף 7 לתצהיר).

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שיש להרים את מסך ההתאגדות במקרה הנדון. הנתבעת ידעה, ולמצער היה עליה לדעת, שהקמת החברה בנסיבות אלו נוגעת באי חוקיות ותוך פגיעה בתכלית החברה. חברה לא נועדה לחייב/פושט רגל להמשיך ולנהל את עסקיו כרגיל, תוך הברחת התקבולים מנושים קיימים, ראו בעניין זה ע"ב 2201/01 רחל גפטר נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלווזיה בבית אל על בע"מ ואח' (פורסם במאגרים). שיתוף הפעולה בין נחום לנתבעת במקרה הנדון חוצה את הקו של תום הלב, ראו ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ; עוד אזכיר כי מדובר בחברה בבעלות משפחתית ובמקרים שכאלה יטה בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ביתר קלות, ראו ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פד"י מ"ו (5), 353, בעמ' 362.